בראשית פרק לא

מאת: נורית גאל- דור

פשט הפרק:
שגשוגו ופריחתו של יעקב עוררו עליו את זדון לבם של לבן ובניו המתנגדים להופעת הקדושה בעולם. בדיוק אז נגלה אליו ד' וציווהו לשוב אל ארץ אבותיו. יעקב אבינו מקבל ללא עוררין את הסכמת נשותיו המתנערות משייכותן לבית אביהן באמרן: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו".

בעוד לבן הלך לגזוז את צאנו קם יעקב וברח על כל בניו נשיו וכל מקנהו ורכושו. טרם צאתם גנבה רחל את התרפים אשר לאביה מבלי ידיעת יעקב. כעבור שלושה ימים נודע ללבן דבר הבריחה והוא רדף אחריו והשיגו לאחר שבעה ימים בהר הגלעד. שם נגלה אליו ד' והזהירו פן ידבר "עם יעקב מטוב ועד רע" כאשר לבן פגש את יעקב הוא הטיח בו האשמות שגנב את דעתו וחטף את בנותיו כשבויות חרב וכמובן גם "למה גנבת את אלהי". יעקב אבינו לא התייחס לכל טענותיו של לבן משום "אל תען כסיל כאִולתו פן תשוה לו" (משלי כו ד). אך בנוגע לגניבת התרפים פסק יעקב נחרצות: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". לבן לא השאיר פינה באוהלם של יעקב, לאה, רחל והאֲמהות שלא הפך בה כדי למצוא את תרפיו ומשלא מצא הוכיחו יעקב שהוא רודפו לחינם על לא עוול בכפו. יעקב מתאר את הסבל הרב שסבל בבית לבן וכיצד עשק אותו לבן בלי סוף. לבסוף לבן נכנע ומבקש לכרות ברית שלום עם יעקב. יעקב אבינו ניצל את שעת הכושר כדי לרומם את לבן להכיר באחדות ד' בעולם שהיא התשתית להופעת האחדות בין בני אדם ומכוחה יש תוקף לברית ולהסכמים (עיין בהרחבה בית אלהי יעקב א' עמ' 290-276). התיאור בסוף הפרק "ויאכלו לחם וילינו בהר" שיעקב ובניו לנו יחדיו עם לבן ואחיו ללא פחד ומורא האחד מן השני משקף את האחווה ההיסטורית שהתגלתה ביניהם לשבריר שנייה היסטורי.

מעמיקים מבט:
מדוע רחל גנבה את התרפים?

"ולבן הלך לגזֹז את צאנו ותגנֹב רחל את התרפים אשר לאביה" – מדוע התורה לא כתבה רק 'ותגנוב את תרפיו'? המילים "אשר לאביה" מורות שגנבה את התרפים מתוך יחס של אכפתיות כלפי אביה, כמובא בחז"ל שאמרה: אני הולכת לי ואעזוב את הזקן בקלקלתו?! (בראשית רבה עד ה).

מדוע רחל חשבה שגניבת התרפים תחזיר את אביה למוטב והלא מיד יכין לו תרפים חדשים? יתר על כן, מי התיר לה לקחת עבודה זרה, והלא התורה מורה שיש לגדעה ולאבדה מן הארץ?

רחל התכוונה לפעול פעולת תיקון עמוקה ויסודית בשורשי המציאות שתסייע לאביה להשתחרר לגמרי מנטייתו לעבודת אלילים – "כדי לעקֹר [מן השורש] עבודה זרה מבית אביה נתכוונה". רחל ידעה שהנטייה לעבודה זרה בשורשה היא העריגה היסודית בנפש האדם לאלוקים אמת, שמפאת התאוות שהוא שקוע בהם היא מתגלה בעכירותה, גסותה ופראיותה (עיין עין איה שבת ב' עמ' 65 פסקה עג ועוד).

אמנם הדרך שקבעה התורה להתמודד עם העבודה זרה היא "ונתצתם את מזבחֹתם ושברתם את מצבֹתם" (דברים יב ג) אבל בעם ישראל יש יחידי סגולה ענקי רוח וקדושי עליון המוכשרים לרדת אל עולמות הרשע והטומאה כדי לברר את השקר שבהם ולהעלות את הניצוץ הטוב שבתוכם, מבלי להיות מושפעים מהם כהוא זה, והם נשארים בטהרת מידותיהם וישרותם המוסרית. הדרכות כאלה מקבלים בנבואה כהוראת שעה.

עבודתה הקדושה של רחל גם אם לא נתנה אותותיה לשעה, היא הטביעה במציאות את מדרגת תיקונה הגמור מטומאת עבודה זרה כדברי רבנו בחיי (לפסוק יט): "ומה שגנבה אותם כדי לעקור עבודת גילולים מבית אביה. וכן הקב"ה הבטיח לבניה להעביר עבודת גילולים מן העולם הוא שכתוב 'והאלילים כליל יחלוף'".